מרכז למידה שואה - תשע"ב

דילמות בשואה

מרכז למידה תשע"ב – מרכז המשאבים

א.   הקדמה

השנה יוקדש מרכז הלמידה לנושא דילמות בשואה.

 

1.   מהי דילמה ?

 דילמה הוא מצב בו עומד האדם בפני פרשת דרכים,  ועליו לבחור בין שתי אפשרויות.  הבחירה היא תמיד בעייתית ותמיד כרוכה בויתור על משהו חשוב ביותר.

 

2.   מדוע מרובה תקופת השואה בדילמות?

תקופת השואה התאפיינה בהיותה תקופה רבת תהפוכות ולחצים.

אט אט ובשיטתיות נלקחו מהיהודים עבודתם , בתיהם ,רכושם,כספם,משפחותיהם ובהמשך נשללה גם זהותם האישית .

כל מצב העמיד אותם בפני אינספור דילמות עימן היו חייבים להתמודד:

תחילה- האם להשאר או לעזוב ,ואח"כ בעת המעבר לגיטאות צצו ועלו

דילמות הקשורות לשלטון [לשתף פעולה עם הגרמנים לטובת התושבים היהודיים או לא ולהסתכן במוות ובפגיעה בתושבים] ,למרוד ולסכן את

המשפחות והסובבים או ללכת עם כולם , לגנוב מזון או לרעוב, כרופאים

שנצטוו שלא לאפשר לידות לעזור לנשים ללדת או להפיל ,ובעת המחסור באינסולין למי לתת למי שיש לו סיכוי לחיים או לאלה המצויים במצב קריטי.גם הרבנים נדרשו פעמים רבות לקבל החלטות גורליות האם להשיא

זוגות או לסרב להשיאם מתוך ידיעה שהמצב אינו מתאים לכך .

ולא חסרות דילמות מזעזעות מחיי היום יום כמו האם לחנוק תינוק שבוכה

כדי להציל את שאר יושבי המחבוא ,האם לקבל תפקידים שדורשים התעמרות ביהודים כמו השוטרים היהודים או האם לאפשר לבן לעבור את החומה ולהסתכן במוות או לרעוב ועוד ועוד.

 

במרכז למידה זה נתרכז רק במעט מן הדילמות שעמדו בפני היהודים

בתקופה נוראה זו –

הדילמה  הראשונה  תתייחס לחיים האישיים – מה עושים כאשר תינוק בוכה ומסכן את כל יושבי המחבוא.

דילמה שנייה–תתייחס לנושא היודנרט :האם לשתף פעולה ולתת לנאצים

רשימות מועמדים למחנות ההשמדה או להסתכן במוות וברציחת המונים.

דילמה שלישית – למרוד או לשרוד?

דילמה רביעית – ומה הלאה ?לאן לעבור לגור אחרי המלחמה, לחזור למדינות המוצא או לעסוב לאמריקה או בכלל רק מדינת היהודים היא הפתרון .איך מחליטים?

 

כל דילמה תתחיל בסיפור ארוע ולאחריו שאלות רלבנטיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילמה מספר אחת – מה עושים ?מצילים את הרוב או חונקים את התינוק שלנו?

המספר יוסף קרמר ניצול שואה :

"הגרמנים החלו בפעולותיהם האכזריות נגד היהודים מספר ימים לאחר שהמספר חזר לעיירתו לאחר שברח מהשבי הגרמני [הוא נלחם יחד עם הרוסים בצבא האדום].

יוסף נתפס יחד עם עוד 150 מצעירי היהודים והובל אל חומה שם עמדו לירות בכולם.בעוד החיילים הגרמניים מעמידים את כולם על מנת לירות בהם הגיע לפתע ילד קטן בן חמש ,נפל לרגלי  הקצין הגרמני נשק ידיו ורגליו והתחנן שישחרר את אביו.זה היה בנו ישראל .ששאל הקצין מיהו אביו של הילד הצביע יוסף ואז פנה אליו הקצין הגרמני ואמר :" יש לך מזל. בנך הציל את חייך.קחהו ולך הביתה".

יוסף חזר הביתה והחליט להקים בונקר[מקום מסתור] שם החביא 46 יהודים

כולל אשתו ילדיו דוידל וישראל וברטה בת השלוש וכן אחיו יצחק ומשפחתו.

האקציות [השחיטות ההמוניות] לא אחרו לבוא.הרוצחים הגרמניים בחרו תמיד בימי החג היהודיים כדי לבצע בהם את ההרג.הפעם זה היה בל"ג בעומר ובשבועות. בל"ג בעומר הגיעו הנאצים לביתו אך לא גילו את הבונקר.לעומת זאת גילו את התינוקת ברכהלה ,ביתו בת ארבעת החודשים של אחיו יצחק שלא הספיקו להכניסה למחבוא. חייל גרמני ירה בה ופצע אותה קשה.במשך שעות בכתה התינוקת עד שיוסף החליט לגאול אותה מסבלה יצא החוצה נטל כרית וחנק אותה.

כשכולו מזועזע חזר למחבוא ואז בנו דוידל החל לבכות .יושבי הבונקר נתקפו בהלה אך הילד מאן להרגע.בהתקרב צעדי הגרמנים נאלץ יוסף לחנוק את בנו ,לאחר מכן התפללו לעילוי נשמתו ובלילה נטל את הגופה הקרה וכרה לה קבר בגן ביתו

"אתה מבין " אמר למראיין " במו ידי הרגתי את בני ואילו היה בחיים היה כיום בן 21 .יפה היה דוידל ולעולם לא אשכח את עיניו החולמות.צילו רודף אחרי כל הזמן".....

 

שאלות לדיון:

מהן האפשרויות שעמדו בפני יוסף?

מה היו הלחצים שבפניהם עמד?

האם שמעתם על מקרים דומים נוספים?[מקרה משפחת הרן בנהריה].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילמה מספר שתיים – לשתף פעולה או להתנגד – פעילות היונדראטים בשואה.

1.   מהו יודנארט – היודנראט היתה מועצה יהודית שהגרמנים הקימו בכל קהילה יהודית ובכל גטו באירופה הכבושה.

2.   מה היו תפקידיה עפ"י הגדרת הגרמנים?

תפקידיה היו – לקשר בין השלטונות הגרמניים והאוכלוסייה היהודית בגיטו ולהוציא לפועל את כל הוראות הגרמנים.

3.   מי עמד בראש היונדראט- בד"כ מנהיגי הקהילה- רבנים,עסקנים ופעילי ציבור .

4.   מדוע הסכימו לקבל תפקיד קשה זה?

ראשי הקהילות הבינו שהתפקיד יאפשר להם לטפל בקהילות ולהקל עליהם את מלחמת ההשרדות בתנאי החיים המגבילים והקשים.

התפקיד כלל טיפול בנושאי חינוך,בריאות,תעסוקה,נקיון ועוד ועוד .

5.   מתי החלה הבעיייה הקשה בתפקודם?

המפנה הנורא בא עם ההחלטה על הפתרון הסופי והתחלת ביצוע ההחלטה החל מסוף 1941.

זה בא לביטוי באקציות [פינוי כפוי של יהודים] ושילוחם של היהודים

למחנות ההשמדה .

הנאצים דרשו את שיתוף הפעולה המלא של היודנראטים והם נדרשו להכין את רשימות הגירוש כולל הכתובות ופעמים רבות גם להשתמש

בכוחה ובמשטרה היהודית הכפופה לו לביצוע איסוף היהודים והעמסתם על הקרונות.

6.   האם ידעו לאן מיועדים המשלוחים?

קרוב לודאי שבהתחלה לא ידעו אבל ברור שאח"כ ידעו שהגירוש פירושו מוות. השמות: טרבלינקה,סוביבור,חלמנו ,בלזץ ואושוויץ הפכו שמות נרדפים להשמדה.

7.   כיצד נהגו ראשי היודנראטים נוכח ידיעה זו? האם בחרו לשתף פעולה

עם הנאצים או להתנגד להם?

ראשית,חובה לדעת כי התנגדות לנאצים היתה מוות מיידי ובטוח לראש היודנראט ולמשפחתו .היו כאלה שלא עמדו בכך והתאבדו [ כמו  למשל אדם צרניאקוב  מגטו ורשה] ,לנסות לברוח נחשב לבריחה מאחריות והיו אחרים ששיתפו פעולה מתוך חוסר ברירה ורצון להציל כמה שיותר.

 

הדילמה בה נתמקד היתה באילו ששיתפו פעולה מתוך רצון לעזור

וניקח כדוגמא את רומקובסקי ,יו"ר היונדראט בגטו לודג.

בספטמבר 1942 נתבקש למסור למשלוח 20,000 יהודים ונשא את נאום הילדים המפורסם בו ניסה להסביר את שיטתו ,שאם ימסרו את אלה שאינם מסוגלים לעבוד [קרי ילדים,זקנים,נכים וכיו"ב] יוכל הגטו

להמשיך ולהתקיים כיוון שהגרמנים יהיו זקוקים לתוצרת שלו .

 

הדילמה – האם למסור את הילדים כדי להמשיך ולקיים את הגיטו ?

               האם לשתף פעולה או להתנגד?

 

נאום הילדים.

 

"

 

 

 

נושאים לדיון :

מה דורש רומקובסקי מבני העיר?

מהי משמעותה של הדרישה?

האם עמדו בפניו אפשרויות אחרות?

האם יש לנו זכות לשפוט אותו?

 

חשוב לציין-כי גיטו לודג היה הגיטו האחרון שהושמד ונותרו ממנו הכי הרבה ניצולים [10,000 איש].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דילמה מספר שלוש – למרוד או לשרוד ?

 

א.   מידע כללי :

1.   מה היו ההתלבטויות ?

עם תחילת הפתרון הסופי החלה התלבטות רבה בין הצעירים היהודיים שנשארו בשטחי הכיבוש ,האם למרוד או לשרוד? ואם למרוד היכן ,בתוך הגיטאות ? מחוץ לגיטו? ביערות ? .

חשוב להבין כי לא בכל איזור היו יערות וגם במקומות שהיו הבריחה ליער עצמה היתה מאוד מסוכנת ופעמים רבות שימשה כמלכודת מוות לנמלטים-

הן בשל פגעי הטבע והן מפגיעות התושבים ואף הפרטיזנים הגויים.

במרכז הדיונים עמדו כמה שאלות חשובות –

כיצד תשפיע הפעולה על כלל יהודי הגיטו ? האם הלחימה צריכה להיות יהודית בלבד או בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים הגויים ?

ברוב המקרים היה ברור שהלחימה היא סמלית ואין בה הצלה אמיתית

או הגדלת הסיכוי להשאר בחיים.

2.   מי היו הצעירים שנלחמו ?

 

הצעירים היו בדרך חברי תנועות הנוער כגון "השומר הצעיר".

בוילנה למשל, כשעדיין לא ידעו על הפתרון הסופי עסקו בחשאי

בשאלה האם התנועה צריכה להקים בתוך הגיטו מחתרת לוחמת אשר בבוא העת תפעיל התנגדות מזויינת נגד הגרמנים ,כלומר האם להלחם

מהגיטו או לנסות לברוח ואולי אף לעלות לא"י .

 

3.   דיון בדילמה:

האם להלחם מתוך הגיטו או לשרוד ולא לסכן את שאר התושבים:

 

הנחיות הפעלה- תן לתלמידים לקרוא את הקטעים ,כל תלמיד יקרא  קטע ויסביר אותו:לאחר מכן נהל דיון על פי השאלות בהמשך.

 

כרטיס מספר אחד – אבא קובנר

יליד סבסטופול שברוסיה. למד בגימנסיה העברית בווילנה. מגיל צעיר גילה כישורים אמנותיים. עמד בראש קן "השומר הצעיר" בווילנה והיה למעשה מנהיג התנועה והסמכות המוסרית שלה. אחרי הדיון בדצמבר 1941 ניסח "קול קורא" שבו תיאר את מצב היהודים בגטאות ואת הפתרון הסופי המאיים על כל יהודי אירופה. הוא עמד על הצורך בהכנת הגטו לקראת מרד. בעקבות ה"קול קורא" הוקמה מחתרת של כל תנועות הנוער היהודי בגטו וילנה. עם חיסול גטו וילנה, בספטמבר 1943, עזבו אבא קובנר וחבריו את הגטו, יצאו ליערות שמסביב לווילנה והצטרפו לפרטיזנים שלחמו נגד הנאצים. קובנר היה מפקד גדוד הפרטיזנים היהודים. בתום המלחמה היה ממארגני ה"בריחה" לארץ ישראל. במלחמת השחרור התמנה לקצין החינוך של חטיבת "גבעתי". היה חבר קיבוץ עין החורש, משורר – חתן פרס ישראל ומהוגי "בית התפוצות" ו"מורשת"– בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דברי אבא קובנר בדיון בווילנה

מאז ישיבת המועצה האחרונה דללו שורותינו. בתקופת הביניים נעקרו מתוכנו בכוח הקרובים לנו ביותר והובלו למוות עם המוני ישראל…

 חייבים הננו עתה לעשות את חשבון מצפוננו, חשבון מלא. עם עקירתם של חברינו ניצבה לפנינו האמת בכל מערומיה, אותה אמת שעדיין היא מעורפלת לעיני רבים מתוכנו. ואמת זו אומרת: אין להאמין בכך, שאלה שנלקחו מאיתנו חיים. שהובלתם היתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר – מוות. ואף עובדה זו אינה האמת כולה. כי גדולה ועמוקה היא ממנה לאין שיעור. השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אובדננו השלם.

עוד קשה לי עתה להסביר, על שום מה שותתת דם וילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק בשלווה. על שום מה אירע כך ולא אחרת. דבר אחד ברור לי: וילנה אינה וילנה בלבד. פונאר אינו אפיזודה… זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן לפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאיתנו.

כלום יש מנוס ממנה? לא, אם שיטה עקבית כאן, בריחה ממקום למקום אינה אלא אשליה. שהרי מי יימלט מגטו וילנה לביאליסטוק או ורשה? בני אדם צעירים, זריזים וחסונים יותר. ובעיר האחוזה להבות ישתיירו החלשים, הזקנים, הילדים. אך בבוא האסון גם לשערי אותן הערים, שבהן יחוש לו הנוער מפלט – ימצא אותו כשהוא כבר שבור ברוחו, גדוע שורשים,  בלתי מוכן ונבוך. אכן, תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס במנוסה!

כלום קיימת אפשרות של הצלה? – אם גם אכזרי הוא להשיב, חייבים אנו ליתן את התשובה – לא, אין הצלה! ותשובתנו בדין שתהיה ברורה יותר: ליחידים, לעשרות ומאות – שמא. לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני – אין הצלה.

האם יש מוצא? – כן. מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת.

זהו המוצא היחיד, מוצא של כבוד לעמנו. מוצא זה חייבים אנו להבין בשלמותו. בדעה צלולה, בלב עמוק, בכל החושים – במלוא ישותנו. לאורו חייבים הננו לחיות היום  כדי שתהיה שהות בידנו להכין לקראתו מחר את ההמונים. לפי שמוצא זה – בדין הוא שיהא מפעל מאורגן ורב מידות…

איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן, תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר. אך בסיכום אחרון, מה משמעותה? פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יליד וילנה, חבר הנהגת השומר הצעיר. היה בהכשרה בצ'נסטוחובה. חברים זוכרים פליטונים ושירים שכתב. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 חזר לווילנה. יעקב נהרג בפעולת התנגדות לנאצים. התאריך והאירוע אינם ידועים לנו.

 

 

 

 

דברי יעקב בדיון בווילנה:

 

הננו שומרים (כינוי לחברי התנועה), וכל חינוכנו עד עתה, כל חיינו, היו מופנים אך לארץ ישראל. שללנו מאז ומתמיד את הגלות על כל גילוייה. על יהדות אירופה מתרגשת עתה שואה. אפשר שתצא ממנה כשהיא שבורה ברוחה, אבל אין ביטחה שהיא עומדת לפני הכחדה גמורה. ובלבה של אותה שואה נשתיירנו אנו כאן, קומץ של שומרים. לאמיתו של דבר, אך מקרה הוא ששרויים הננו כאן, שהרי מקומנו בארץ ישראל, ובה קשורות דרכנו ומטרתנו. אף עתה העלייה לשם היא יסוד חיינו. חייבים הננו לעשות את כל המאמצים כדי להציל מספר גדול ככל האפשר של חברינו. קיימות אפשרויות הצלה והמשך עבודה. התנועה בוורשה פעילה ושם מצווים אנו להתרכז, לחזק את ההנהגה התנועתית ולעשות הכל כדי לשמור עליה.

אכן, התחנכנו לקראת עבודה והיאבקות בארץ ישראל ולא כאן. מלחמה שם – עד הניצחון. היאבקות כאן בגטו יש בה רק משום הפגנה. ולנו אין כל תמיכה. אנו כשלעצמנו חלשים וחסרי מגן. לעומת זאת רב כוחו של האויב. בתנאים כאלה אין כל סיכויים להיאבקותנו, והוודאות שניספה בה כולנו היא ריאלית בתכלית. וזו – אינה יכולה לשמש מטרה לנו כתנועה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נולדה בבילסק ליד פלוצק למשפחה ציונית. רוז'קה היתה הבכורה בין שלוש אחיות. בפלוצק הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ועבדה לפרנסתה אצל אלמנה שמכרה לחם. כאשר פרצה המלחמה ברחה לווילנה עם חברי התנועה. בווילנה הצטרפה למחתרת ובהמשך יצאה ליערות וילנה ולחמה כפרטיזנית. בסוף 1944 הגיעה לארץ ישראל וסיפרה ליישוב ולמנהיגיו את סיפור השואה. בשנת 1946 יצא לאור ספרה "להבות באפר". היתה חברת קיבוץ עין החורש, עסקה במסירות בעבודה חינוכית. היתה ממקימי "מורשת" - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ',  ובו עבדה עד יומה האחרון.

 

דברי רוז'קה בדיון בווילנה

אני שואלת: מי מאלה שיישארו וימשיכו בחייהם ואולי יעלו ארצה יהא העוז בידו להשיב בראש מורם לילד בארץ ישראל שישאל: מה עשית אתה? מה עשיתם אתם שעה שנפלו אלפים ומיליונים? הנשיב לילד: הצלנו את נפשותינו בלבד, תרנו אחר מליצות ונתנו להוביל אותנו כאת האחרים למוות חסרי אונים?

סבורה אני, שדווקא משום משום כך, לפי שקשורים הננו במידה כזו עם העם, והיישוב בארץ יקר לנו, חייבים הננו להיאבק, היאבקות על כבודו של העם, על ערכיו.

לכל עם ועם ישנם מקורות גבורה והרואיות משלו, מסורות עתיקות ונכסים, שמהם יונקים הדורות הבאים. אך לא ייתכן שמקורות אלה יהיו נחלת העבר העשיר בלבד, נחלת ההיסטוריה. בדין הוא שיתרחשו תמיד.

על עצמנו עוברת שואת דמים. החלק העיקרי שלו, היהדות האירופית, עומדת לפני הכחדה. כל כמה שטראגי הוא הדבר לכל אחד מאיתנו, הרי אובייקטיבית לא הוכחדה התקווה, שהעם כולו לא ייסתם עליו הגולל. ומהו המקור שממנו ישאבו, מה ילמדו, על מה יתחנכו הדורות הללו, זה הנוער שלנו אשר עוד יגדל בארץ, אם בקורות עמנו יהיו אך שחיטות, השמדות, אוזלת יד? תפקידנו הוא להחדיר לקורות אלה צליל חדש, לשוות להן תוכן אחר. אל נא יהיו טראגיות בלבד. יהיו נא קורות עמנו אף היאבקות של גבורה, התגוננות ומלחמה על חיים, שיש להם שחר ומוות מתוך כבוד. אם באור זה נראה את תפקידנו ונגשימו – נאמת את דבר קשרנו עם העם והרגשת האחריות המוטלת עלינו כעל חלוציו .

 

 

 

 

 

 

 

 (לא ידועים פרטים ביוגרפים עליו)

איש מאלה שדיברו כאן לא ייחד את דבריו על בעיה אחת חשובה ביותר. הריני מתכוון לאחריות הקולקטיבית הרובצת על כל יהודי בגטו. כיצד אפשר במצבנו שלנו לחשוב על היאבקות, על הכנת התגוננות בנשק, שעה שגלוי וידוע לפנינו, שעלולות הן לגרום לאסון הגדול, המוחלט. והרי אין לנו כל ביטחון שעומדים אנו לאלתר לפני חיסול מוחלט של הגטו והכחדתו הגמורה. שעה שנתחיל את פעולתנו – כלום לא נסכן את הגטו כולו? הרי לא מדובר רק בנכונותנו. אנו כשלעצמנו מוכנים – אבל הרשאים אנו ליטול על עצמנו אחריות בעד כל היהודים ולסכן את חייהם ולסייע בפועל להשמדה במקרה של כישלון? איש מיהודי הגטו לא יעמוד לצדנו, לא יבין אותנו  ושמא אף יקלל אותנו ויהפוך לנו לאויב, משום שידמה  בנפשו שאנו מקור כל השואה המתרגשת עליו. משום כך אין אנו רשאים לנקוט כל פעולה בלי שנעיין בבעיה זו. האחריות הקולקטיבית תלויה מעל קודקודינו כחרב פיפיות."

נושאים לדיון:

1. מהן הדילמות בפניהן עמדו חברי תנועות הנוער ומנהיגיהן?

2. במה צריכה להתמקד הפעילות התנועתית נוכח הבנת המציאות של כל אחד מהדוברים?

3. אילו יכולתם לפגוש את החברים מה הייתם רוצים לומר להם או לשאול?

4. מדוע לדעתכם דווקא בני נוער מחליטים למרוד?

5. כיצד לדעתכם היו רוצים שיזכרו אותם?

 

חשוב לציין כי בסופו של דבר לא התחולל מרד מאורגן בוילנה .הגרמנים פוצצו את העמדה של יחיאל שיינבאום ,המרידה שותקה והמורדים יצאו ליער.

 

דילמה מספר ארבע – ומה הלאה ?

 

מבוא

כבר בשלבי השחרור הראשונים, החלה השאלה "לאן?" להעסיק את הניצולים.

בתהליך מתמשך התגבשו התחושה וההכרה בקרב רבים  כי האפשרות  היחידה לפתרון הבעיה היא העלייה לארץ ישראל.

המשתתפים בהפעלה זו יעיינו במקורות שבהם עולים טיעונים שהביאו למסקנה זו, כגון: חיפוש אחר מקלט ומנוחה מרדיפות ומיחס אנטישמי, רצון להיות בין יהודים, ומעבר לכך -  השאיפה של היהודים להיות אדונים לגורלם ללא תלות באומות העולם  שהכזיבו כל כך.

 

המטרות:

1.     להביא למודעות המשתתפים כי ניצולי השואה לא מצאו באירופה מקום מתאים לבנות בו מחדש את ביתם.

2.     להבין את הצורך שחשו היהודים, לאחר מלחמת העולם השנייה, להקים מדינה יהודית ריבונית כפתרון לבעיית היהודים.

 

עזרים: קטעי מקורות.

 

מהלך ההפעלה

 

המנחה יפתח ויאמר:

כבר בשלבי השחרור הראשונים המחשבה המיידית של הניצולים היתה  להינתק מהר ככל האפשר מהעבר הזוועתי ובראש ובראשונה ממקום הייסורים והסבל, כלומר לעזוב את המחנה, המחבוא, מקום ההגליה. אולם השאלה המיידית של כל הניצולים מהתופת הנאצי היתה: ומה הלאה? לאן ללכת?

בהפעלה זאת מובאים קטעי מקורות  הדנים בשאלת ה"לאן"? על רקע המציאות הקשה שנוצרה לאחר סיום המלחמה באירופה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קטעי מקורות

 

תן לתלמידים לקרוא ולאחר קריאת הקטעים נהל דיון עפ"י השאלות בהמשך.

 

1.על מגמות-הנדידה השונות באותם הימים ניתן ללמוד מסיכום שאלון, שהופץ במאי 1945 בין ניצולי מחנה-הריכוז דאכאו  על יעדיהם. על השאלון השיבו 2190 איש. בסך הכל ביקשו 67.7 אחוזים מן המשוחררים לשוב לארצותיהם, 10.8 אחוזים לארץ-ישראל, 15.3 אחוזים לארצות-הברית ו-6.2 אחוזים לארצות אחרות מעבר לים. נתונים אלה מלמדים, כי יוצאי כל הארצות ביקשו קודם-כל לשוב למקומותיהם, ככל הנראה בתקווה למצוא שרידי משפחה או רכוש או לפחות להיוודע מה עלה בגורל בני משפחתם. יוצאים מכלל זה יהודי פולין, שהגיעו לכלל הכרה שחורבן היהדות שם הוא מוחלט, בלא סיכוי לשיקום, ועל כן חיפשו כבר בימים ראשונים אלה שלאחר השחרור עתיד חדש.

                                                (יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ג', עמ' 364)

 

2.פניתי אל כמה עשרות יהודי פולין, שונים בגילם, במעמדם, בהשכלתם, בהשקפתם ובגישתם אל החיים בכלל בשאלה משולשת: "מה הלאה? כיצד הלאה? היכן הלאה".

את המשאל עשיתי בין גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, בערים שונות בפולין. שתים עשרה תשובות אופייניות, שהן גם שתים עשרה משאלות, הריני מביא כאן ככתבן וכלשונן, בלי להוסיף ובלי לגרוע לא מן התוכן ולא מן הסגנון. מי שהיה סוחר-עצים וניצל על ידי אחד מלקוחותיו הנוצרים (איכר שבביתו השוכן ביער הסתיר את היהודי במשך 27 חודש), אדם כבן 50, שפחד-תמיד  מפני בוא המחבלים הזקין כדי מראה של זקן כבן 70, השיב באנחה כבדה:

"לדבר אחד אני משתוקק עוד בחיים: לישון משעה שבע בבוקר בלי מורא ופחד, בלי דלתיים סגורות על מנעולים, בלי חלונות סגורים, בלי חשש לקץ חיים בכל שעה ובכל רגע. פשוט בתכלית הפשטות: הייתי רוצה לישון שינה שקטה ושלווה, בלי חלומות-פרא, ולהתעורר בחיק קרובים או ידידים, או סתם יהודים בני עמי... ולו רק לילה אחד, דייני..."

אמר והוסיף: "לך, האדם החופשי, קשה אולי לתפוס את הרצינות שבמשאלתי הפרימיטיבית הזאת,  אך  אולי תבין אם אומר לך שמאז כניסת הגרמנים לעירנו ועד היום הזה ( כן, גם היום!) לא היה לי עוד לילה שקט אחד."

הסתכלתי באיש-שיחי. עיניו הכבויות אמרו: כה עייפנו...

"והיכן אתה מקווה למצוא את הלילה המבוקש, את 'ליל המנוח'?"

"רק בארץ ישראל, לו ידעתי חוכמת חיים זו תמול-שלשום... לו ידעתי..."

                                      (שמעון סאמט, בבואי למחרת, מסע לפולין 1946, עמ' 154-159)

 

 

 

3.     אחד הדברים שהפולנים למדו בשנות המלחמה היה שאפשר לחסל  יהודים בקלות, ללא מהומה. במאות עדויות על התקופה שלאחר המלחמה סיפרו יהודים, שפנו אל הבית שבו נולדו והתגוררו כדי לראות מה אירע לו ומי חי בו עתה, ובהגיעם  נתקבלו בקיתונות של קללות, איומים וקריאות פוגעות, כגון "חבל שהיטלר לא חיסל גם אותך!" לעומת זה, גם קורה תכופות שהיהודים נתקבלו בסבר פנים יפות. ייתכן, כי המרושעים היו מיעוט, אך רישומם היה ניכר, וקולם הארסי פגע פגיעה עמוקה...

היהודים, לעומת זה, טענו לא אחת כי השנאה העזה של המוני הפולנים משקפת את מצפונם הרע. פולנים רבים נטלו חלק ברדיפות היהודים, בנישולם מפרנסתם ובשדידת רכושם, והניצולים המופיעים עתה הם כמו אצבע מאשימה, ומכאן האכזריות ורדיפת הניצולים ששבו לפולין המחודשת. יהיה אשר יהיה, אין ספק כי החשש שמא ידרשו היהודים את החזרת בתיהם והפיקדונות שמסרו למשמרת היה אחד המניעים העיקריים להתפרצויות השנאה והרצח...

ממדי הרצח והשיטות שנקטו מבצעיו העמידו את כל ציבור הניצולים בסכנה מתמדת. לפי האומדן נרצחו מעל 1,000 יהודים מאז השחרור ועד קיץ שנת 1947... 

                                                     (גוטמן, היהודים בפולים אחרי מלחמת העולם השנייה, עמ' 31)

 

 

 

שאלות לדיון:
1. מה התחדש לכם בעקבות הקטעים שקראתם?
2. בשאלון שהופץ מיד עם סיום המלחמה (במאי 1945) בין ניצולים ביקשו  67% מהם לשוב לארצותיהם, כ-11% ביקשו לעלות לארץ  ישראל ואחרים  להגר לארצות אחרות. כחצי שנה לאחר מכן (בפברואר 1946), במשאל בקרב ניצולים עלה כי 97% מבין הנשאלים הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל כמקום היחיד והראשון אליו הם רוצים  להגיע.
    -  כיצד אתם מסבירים את השינוי המשמעותי במגמה של הניצולים, לאור  הקטעים   שקראתם?
3. מה לדעתכם משמעות קיומה של מדינת ישראל כיום עבור הניצולים?
4. מה משמעות קיום מדינת ישראל עבורכם

 

 

 

ליקטה וערכה מלי בשן-לוין .

מקורות – מנהל חברה ונוער .